Why is “keeping score” the death of intimacy? On people‑pleasing, needs, and unconditional love.
The attached photo from Steve Bartlett’s post about maturity and business wisdom sparked a thought in me. He backed the idea that we should receive exactly what we give - but I want to offer the other side of the picture, the one we tend to overlook and that can sometimes sound almost unreasonable.
When I’m on guard, constantly checking what I give against what I get and insisting that I deserve to receive the exact same thing – not what I truly need, but the same level of energy – I’m in trouble.
מלכודת ההשוואה אמר פעם מארק טוויין: "Comparison is the death of joy" – "ההשוואה היא מותה של השמחה (או האושר)". כשאני עסוק בלהשוות את מה שאני מקבל לעומת מה שאני נותן, אני כל הזמן על המשמר וזה מלווה בחמיצות מסוימת. קשה לי למצוא את הרוחב בנתינה כשהעין ההישרדותית שלי שומרת עלי.
You’re right – I have needs, but they’re not identical to the other person’s, so there’s no point in comparing “equal energies.” The other person is also not obligated to meet my needs. If her heart is whole in her giving, she can respond to my needs. But if she has to meet them when her heart is not fully in it, she is in people‑pleasing mode – and then we’re in trouble. People‑pleasing carries a subtle restlessness that slowly builds up over time.
When giving turns into a transaction: the cost of people‑pleasing
When I give in order to have my needs met, I start calculating what is “worth” giving so that my needs will be answered, and then I slip into people‑pleasing - and once again, we’re in trouble.
ואז עולה שאלה מפחידה וגדולה – מה אם אני לא מסוגל לתת מענה לצרכיה והיא אינה מסוגלת לתת מענה לצרכי אלא אם נהיה שנינו בריצוי? זה הרי נורא, לא?!
התשובה לכך תהיה: כששנינו בריצוי, אנחנו למעשה נותנים לתחפושת לבוא במגע עם תחפושת. שתי תחפושות מנהלות מערכות יחסים בעוד שנינו האמיתיים יושבים שם בפנים מתוסכלים ללא יכולת לבוא לידי ביטוי בחוץ. הרי מי שמבקש את מערכת היחסים הוא שנינו האמיתיים ולא שתי התחפושות ששלחנו במקומנו.
האומץ להיפרד או להשתנות: האם יש "שפע זוגי"?
ואז אם אני לא יכול לתת מענה לצרכיה והיא לא יכולה לתת מענה לצרכי ושנינו לא השכלנו למצוא דרכים אחרות לתת מענה לצרכים הללו (כמו עבודה עצמית ועוד מגוון פתרונות שונים שאפשר לחשוב עליהם) עלינו להיפרד!
למה? מכיוון שבסדר העדיפויות שלנו ניצב כרגע משהו שהוא חשוב יותר ממערכת היחסים הנוכחית ואף מאפיל עליה, ולכן ממתינה לי מישהי מדוייקת יותר בהמשך הדרך וממתין לה מישהו מדוייק יותר בהמשך הדרך. ביקום בו השפע הזוגי אינסופי, עלינו לסמוך על כך שמפגש מדויק יותר ממתין עבורי ועבורה.
להיות ההורה הרגשי של עצמנו
מה אם אפגוש שוב ושוב צורך שאינו מקבל מענה במערכות היחסים שלי? זה הזמן שלי לברר עם עצמי: האם אני יכול לשמש לי הורה רגשי בשל מספיק ולעבור דרך השיעור הזה על מנת שאגיע שלם יותר לתוך מערכת היחסים הבאה.
לסיום, אימון באהבה שאין בה תנאי הוא אימון חשוב. לא תמיד נצליח ולעיתים רק חלקים מהאהבה שלנו יהיו כאלה וזה בסדר. אבל חשוב להתאמן ביכולת להרעיף ללא קשירת הפעולה הזו לפעולת תגמול. אני נותן אז כיף לי, נעים לי, רחב לי. נקודה. אם הצד השני נותן לי, אני נינוח בקבלה. נעים לי לקבל. איני קושר את זה לשום תנאים.
בסוף, בקצה קצהו של הציר – אני גנרטור שפע אינסופי שמסוגל להקרין אינסוף אנרגיה ואותה אנרגיה גם מזינה אותי.
עכשיו תורכם: קצת ארוך, אבל אשמח לשמוע איפה פגשתם במערכות היחסים שלכם רגעים בהם לא היה שום תנאי ותענוג להרעיף, ואיפה זיהיתם שמנוהל פנקס? בשם החמלה אומר ששניהם קיימים אצל כולנו כמעט וזה ממש בסדר. כתבו לי כאן בתגובות.