מערכות יחסים רבות מתנהלות תחת עננה שקופה אך כבדה שנקראת ריצוי. אנחנו עושים דברים לא כי אנחנו רוצים, אלא כי אנחנו מרגישים ש"חייבים", כי אנחנו פוחדים מהתגובה של הצד השני, או כי אנחנו מקווים שבתמורה נקבל אישור או אהבה.

בזוגיות, יש לנו נטייה לחשוב שבני הזוג חייבים למלא את כל צרכינו או שאנחנו חייבים למלא את כל צורכיהם. אחרת בשביל מה לנהל מערכת יחסים?! כשאנחנו דורשים או נדרשים כי כך יהיה, צד אחד כובל את הצד השני בשלשלאות אנרגטיות של עמידה בציפיות – שלשלאות של ריצוי. ריצוי אינו אהבה, אלא אסטרטגיית הישרדות. במערכת יחסים בריאה וכנה שני הצדדים צריכים לבדוק עם עצמם: "מה יקרה לי אם לא יענו צרכי?"

1.  האם יש ברשימת הצרכים גם עקרונות ליבה – דברים שעליהם לא אהיה מוכן בשום אופן להתפשר. שם יש קריאה לחקירה פנימית ובדיקה האם יש צורך בבני זוג שנמצאים איתנו בהלימה לגבי עקרונות הליבה, המהות, הערכים.

2. האם ישנו גם אזור הגמישות: צרכים שאנחנו יכולים למלא בעצמנו, עם חברים או דרך תחביבים? ולאו דווקא נכפה על בני הזוג. הם יוכלו למלא אותם, אך אינם מחוייבים. ובאופן כללי נצפה שבני הזוג יתרגלו כנות עם עצמם כך שאם יבחרו למלא את הצרכים הללו, יעשו זאת בלב שלם ואהבה ולא מתוך חוסר ברירה, חוסר ביטחון, או צורך לקבל תמורה ולנהל פנקס. במקרה כזה המרחק לצבירת מטען של תסכול מתקצר והולך.

3. שיח פתוח על משאבים: היכולת לומר "כרגע אין לי יכולת להכיל" מבלי שהצד השני ירגיש דחוי. השאלות: למה אני עושה אם אני לא באמת רוצה? מה מפחיד אותי שיקרה לי אם לא אעשה? יכולות לשפוך עוד קצת אור על העצמי והאסטרטגיה שלו.

כשמשחררים את בני הזוג מהחובה למלא כל חסך, נוצר מרחב של אהבה שאפשר להתאמן בחלק היפה שלו ה-ללא תנאי. כך שנתינה באה מלב שלם וחפץ ואז זו נתינה לשם נתינה, כי ישנה אנרגיה מספקת ואף עודפת ואין צורך להחזיק חובות או פנקסנות או עניינים הקשורים ברצון להיות נאהב בתמורה לאותה נתינה. לתת ולהרפות – לתת ולשחרר – להתמסר לפעולת הנתינה ולהתמקד במילוי שהיא יוצרת באותו הרגע ממש גם לנותן וגם למקבל.
שחרור מריצוי הוא לא התרחקות, אלא להפך – זו הדרך היחידה לייצר אינטימיות אמיתית. כשאנחנו מפסיקים להיות כבולים בשלשלאות של "חייב", אנחנו מתחילים לצעוד יחד לעבר אופק של חופש ואהבה ללא תנאי.