האם אי פעם מצאתם את עצמכם בעיצומו של ויכוח סוער, מרגישים פגועים עד עמקי נשמתכם, ורק לאחר מעשה הבנתם שהגבתם כמו ילדים בני חמש? זה לא מקרי. בתוך כל אחד מאיתנו מתקיימות שתי פרסונות: הילד הקטן שמלווה אותנו מהילדות ועד יום מותנו, והמבוגר שאנחנו היום. הדינמיקה הזו בין שניהם מעצבת לחלוטין את האופן בו אנחנו מגיבים לעולם ולמציאות שאנחנו פוגשים.
הילד הפנימי והחיפוש אחר "הורה רגשי"
כשאנחנו נכנסים לזוגיות, הילד הקטן שבתוכנו מביא איתו את כל הפחדים, החסכים והדפוסים שנצרבו בו בילדות. הילד הזה מחפש ביטחון ובאופן די טבעי פונה לבן/בת הזוג וממנה אותם כהורים רגשיים עבורו. הבעיה מתחילה כשאנחנו מחזיקים ציפייה מהם לתפקד כ"מבוגר האחראי" הבלעדי שלנו – זה שיכיל כל התפרצות, יבין ללא מילים ויחבק תמיד. בדרך כלל מבלי שביקשנו אישור לכך, ביררנו אם אפשרי והסכמנו עם עצמינו שגם לצד השני יש עניינים לברר והוא בהחלט לא יוכל לשאת בתפקיד הזה כל הזמן ואולי אפילו רוב הזמן.
למשל מה קורה כשגם הצד השני מופעל? כששני בני הזוג הופכים ל"ילדים קטנים" באותו רגע, מתחיל פינג-פונג של האשמות, צעקות ועלבונות, ללא אף מבוגר אחראי בסביבה. דמיינו לכם את הילד ההוא ששוכב על הריצפה בסופר ומכה עם הרגליים והידיים. עכשיו דמיינו שניים כאלה!
לעצור את האוטומט: השלט רחוק של הרגשות שלנו
לעתים אנחנו מעניקים לבן הזוג מעין "שלט רחוק" שכל לחיצה על כפתוריו מפעילה אצלנו תגובתיות אוטומטית מהירה. ואז קל לנו להאשים את בן/בת הזוג שלנו במטען הרגשי שנוצר אצלינו, מכיוון שהשלט אצלם. השליטה אצלם. אנחנו למעשה מסרנו להם את המפתח ואת האחריות לאושר שלנו.
הדרך לשינוי עוברת דרך הפיכת ההתבוננות – התבוננות אל העצמי. במקום לשאול "למה הוא עשה לי את זה?", כדאי לשאול: "עם מה זה הפגיש אותי בתוכי שחווה חסר או זקוק לאהבה וחיבוק? איזה פחד או סכנה זיהיתי בתוכי שגורמים לי לפעול ולצאת להתקפה או לברוח או אולי לקפוא?" להסכים שבאות איתי מילדותי מגוון אסטרטגיות פעולה שפעם היו מאוד הגיוניות. זוהי תמצית העבודה שאנחנו עושים כמובן בקליניקה – עבודת קודש של מפגש רועה הצאן עם כל "הכבשים" שלו – הלבנות והשחורות. לעתים קרובות נעשה שימוש בTherapy Cards, שמאפשרים לנו לראות את הדפוסים האוטומטים שלנו בצורה ויזואלית וחדה.
טיפוח הדיאלוג הפנימי
הבשורה הטובה היא שניתן לטפח מיומנות של "תיווך רגשי". המבוגר שבנו יכול ללמוד להרגיע את הילד שבנו, לטפח את הקשר עימו ולא לנטוש אותו, לדבר אותו, לחבק אותו ובעיקר להתאמן בלאהוב ולחמול, כי שם מצוי הריפוי האמיתי. וכל זאת במקום לצפות שהפרטנר יעשה זאת תמיד עבורכם. כשאנחנו לוקחים אחריות על החלקים שלנו, אנחנו מייצרים "דרגות חופש" חדשות בקשר והכי חשוב עם עצמנו. בכל פעם שנפלה תבנית אוטומטית והוסרה מדפוס הפעולה שלנו, אנחנו קצת יותר בחופש – עוד כפתור נשר מאותו "שלט רחוק". זהו החופש לבחור כיצד נגיב מתוך התרחבות שאינה כלולה בסל ההישרדות שלנו.