יש לנו רצון להיות מאוד אנושיים ומשהו מפחיד אותנו כשיש תנועה להיות קצת יותר צלולים לגבי מה זו בכלל האנושיות הזו כשלא נעצרים רק על הקליפה שלה.

אז זה הולך ככה:
הגעגוע שלי הוא למופע רגשי שנגזר מחוויה שחוויתי. אני לא מתגעגע לבת הזוג שהיתה לי (אל תתעצבנו). אני מתגעגע לאיך שהרגשתי עם בת הזוג שהיתה לי במופעים של חוויות מסוימות. ז"א בהגיון האנושי שלי, באותן חוויות שחוויתי איתה – אני תולה את הרגש שהופיע בבת הזוג שלי ומבחינתי היא המפתח להפעלתו של רגש זה.
וכאן אני יודע שהרבה אנשים יקפצו על הרגליים האחוריות ויאמרו לי שזו תפיסה מאוד אגואיסטית והרי אנחנו לא רוצים להיות אגואיסטים, כי אסור.
או שיאמרו לי – "מה פתאום, זה בכלל לא נכון. אתה כן!!! מתגעגע לבת הזוג שהיתה לך."

אז לטעמי, לא – זו אינה תפיסה אגואיסטית אלא תפיסה אנושית וטבעית. כזו שאומרת בת הזוג שלי איננה עומדת בזכות עצמה בתפיסת העולם שלי אלא עוברת דרך המסננת שלי ומפורשת דרך המשקפיים שלי עפ"י כל המטען הקדום שאני מביא איתי. כך שאני תופס אך ורק אספקט יחסית צר של "בת זוגי". כשהאמת היא שהיא הרבה הרבהההה יותר רחבה מאותו אספקט צר.
את האספקט הצר הזה אני בראתי והוא מתאים לי כמו כפפה ליד – שהרי הוא פרי יצירתי ואליו אני מרגיש ממש קרוב.

קחו בחשבון שברמה הנשמתית הסיפור כבר אחר לגמרי, אבל זה לזמן אחר.

לאלה שעדיין ימשיכו לטעון שאני טועה וזה פשוט לא נכון – שימו רגע יד על הלב ותאמרו לי אם הייתם מוצאים את עצמכם מתגעגעים למישהי או מישהו שלמעשה לא היו מעוררים בכם שום רגש, או שהיו מעוררים בכם רגשות רעים.

כעת נותר לפרק את העניין שאומר שבת הזוג היא המפתח לאותם רגשות ובלעדיה לא אחווה אותם עוד לעולם ולכן הגעגוע עז מנשוא. והנה שוב – אני מוצא את עצמי מתגעגע להרגיש. ואז אשאל את עצמי האם חילקתי "מפתחות" כאלה לאנשים אחרים בעבר? אם לא אני חילקתי, מי העביר את המפתחות האלה מיד ליד? האם אוכל לחלק מפתחות אלה גם לעצמי? מה שמוביל לשאלה האם היו זמנים בהם יכולתי אני לגרום לעצמי להרגיש ממש ממש טוב – ללא תלות במשוב של אדם אחר? האם אני יכול ללמד את עצמי להפעיל את זה ללא תלות בסביבה? האם אוכל להשיב את כל המפתחות אלי?

השאלה האחרונה טומנת בתוכה כוחות עצומים של חיות ומביאה את האדם להיות הגרסה הזורחת ביותר של עצמו ללא תלות בנסיבות או עם תלות חלשה בנסיבות. ושם מופיע קצת פחד שאומר – אז מה, אז אני אהיה פחות אנושי? התשובה לזה שאנושיות היא ציר ויש המון נקודות לנחות עליהן ולנוע מהן.

בצד הנגדי הקיצוני של הציר ישנה נקודה ובה מצב רוחי תלוי לחלוטין אך ורק בגורמים חיצוניים, חילקתי להם את כל המפתחות כולם והם אחראים בלעדיים על איך אני ארגיש. אין לי שליטה כלל.

ועכשיו אחרי שכל זה נאמר, אין בכוונתי כלל לבטל או לזלזל בגעגוע, כן יש לי רצון להתבונן ולהתוודע עם קומת המרתף שלו.

אצל מי המפתחות שלכם נמצאים היום? אשמח לשמוע בתגובות.