כמה מילים חשובות על מניפסטציה ובריאת מציאות.

מאז ה‑7.10 קמו כמה מיזמים רוחניים ומדיטטיביים, קצרים וארוכים. חלק מהיוזמים האמינו שמצאו את הנוסחה: אם יתקבצו כך וכך אנשים – החטופים יחזרו. אחרים שיתפו כוונה ורצון לעולם, בלי לקחת בעלות על התוצאות. בסוף המציאות זזה בקצב משלה, ובאופן שרובנו כלל לא דמיינו. מתוך זה אנחנו לומדים ענווה, וגם לשחרר שליטה על ה"מתי" ועל ה"איך בדיוק".

אבל יש כאן שיעור עמוק אפילו יותר. עצם ההסכמה לתרגל, עצם פתיחת הלב והחזקת התקווה, עצם כיול תשומת הלב, והסנכרון של הביחד הגדול – כל אלה יוצרים את ליבת התרגול. ברגע הזה אנחנו מייצרים גרסה מוצלחת יותר של עצמנו. ייתכן שחלק מהחטופים הרגישו משב אנרגיה שלא הבינו בזמן המדיטציות הגדולות האלה. גם זה חלק מההווה החי של התרגול.

התרגול לא מפקיד אנרגיה בעתיד. הוא בונה וממקד אנרגיה בתוך ההווה הנצחי, שאין לו התחלה ואין לו סוף. זה הזיכרון החשוב ביותר. מי שהתמיד לתרגל אז עם הקבוצות, מתוך מחויבות, הביא אל ההווה המתמשך גרסה טובה יותר של עצמו. הגרסה הזו עדיפה לאין‑ערוך על הגרסה שהיווצר אם ניגש למציאות בספק, בציניות, בייאוש או באכזבה.

ככל שאני מיטיב עם עצמי, כך אני מיטיב גם עם הזולת. כשברור לי שהזולת מתקיים בי ובחוץ בו‑זמנית, אני מטפח את האחד שהוא כולם, ואת כולם שהם האחד.

מה יצא בסוף? לא יודעים. מה כן יודעים? שאנחנו בוחרים ללכת את הדרך בצד הטוב ביותר שלה – ושלנו. מי ייתן ויהיה לנו תרגול רוחני מיטיב ומחזק.
אמן