בימים כמו אלה, כשהשגרה הברוכה שלנו מתנפצת לרסיסים, ובה בשעה רבים מאיתנו חווים על בשרם את ההשלכות האיומות של המלחמה – בתים הרוסים, מקומות עבודה שנותר מהם אבק, גני ילדים מלאי רסיסים ובכלל מרחבים עירוניים שהשתנו לבלי הכר, בלתי אפשרי שלא להישאב אל מערבולת של דאגה, פסימיות וכאב, אלא אם הפכנו מנותקים לחלוטין בגלל סכנת הצפה. הרגשות הללו, המחשבות הללו אנושיים, טבעיים ולגיטימיים לגמרי ובאים יחד עם תוכנת ההפעלה של מה שנקרא גוף האדם בדיוק כמו שיש בו עור שרירים ועצמות. ולכן, בדיוק כשם שאיננו מתכחשים לעור שלנו או לשרירים שלנו, אל לנו להתכחש למחשבות ולרגשות הללו המעוגנים באגו שלנו האמון על ההישרדות שלנו והוא משרת נאמן שראוי לכל האהבה שלנו וילווה אותנו עד יום מותנו.

אולם דווקא מתוך אותו מקום קשה, אוטומטי ויעיל זה כדאי מידי פעם להציץ החוצה על מנת להיזכר שאנחנו (כמו שרירי גופנו) עובדים על גמישות תודעתית שנועדה בדיוק לזמנים כאלה על מנת לאפשר לנו לראות גם צד אחר, סיפור אחר, פוטנציאל אחר. הגמישות הזו היא החוסן המבורך כל כך המאפשר חיים. חוסן – היינו מצפים שיכיל בתוכו נוקשות. יש לנו תפיסה כזו שנוקשות היא כוח, אולם אם נחשוב על זה נגלה שנוקשות וחוסר גמישות מביאה עימה יובש, התאבנות, התאדות של נוזלים ופיזית אובדן חיים. מאידך הגמישות היא זו שמאפשרת לחיים להמשיך לנוע בתוך הרקמות ולתודעה שלנו להיות מסוגלת לנוע בין שני קטבים ולמצוא בכל פעם שיווי משקל אחר. לא מדובר כאן ב"אופטימיות בכוח" או "חיוביות רעילה" או בהתעלמות ממציאות כואבת. חוסן, כפי שאני רואה אותו, הוא היכולת שלנו לשמר תנועה ולא קיפאון – תנועה בין דפוסים ורגשות עמוקים של האגו, של דאגה ופסימיות, לבין פתיחת צוהר לסיפור אופטימי, סיפור של תקומה והתחדשות, של פוטנציאל טמון.

האגו והפחד: מנגנוני הישרדות מוכרים

בזמנים כאלה, האגו – אותו מנגנון הישרדותי חכם וערמומי – נכנס לפעולה במלוא עוצמתו. תפקידו הוא לשמור עלינו בחיים ומוגנים, והוא עושה זאת לעיתים קרובות דרך היצמדות לדפוסי מחשבה ורגש מוכרים, בדרך כלל מבוססים על חווית עבר הישרדותית כלשהי כשיכול להיות שזור בהם כאב כחלק לגיטימי ממנגנון אזהרה. דפוסים של דאגה, חרדה, כעס, ואפילו קורבנות – הם דרכו של האגו לכפות סוג של וודאות מדומה במקום ובזמן בהם אין וודאות וכך מנסה "להגן" עלינו ממה שהוא תופס כסכנה שיכולה להיות אמיתית כמו בזמן מלחמה ויכולה להיות מדומה כמו בזמנים אחרים.

התחושות של "זהו, הכל נהרס", "אין אור בקצה המנהרה", או "איך נתאושש מזה?" הן תגובות טבעיות ומובנות למצב קיצון ואין שום סיבה להיות מאוכזב או לכעוס על תחושות אלה. בטח ובטח אם אני עושה כבר כברת דרך בעולם ההתפתחות יכולה לעלות בי מידת אכזבה. כל תגובה ותחושה שכזאת מחפשת אצלי דבר אחד – אהבה או קבלה. המקום של אחיזה במה שהיה, והפחד העמוק מפני אובדן ולא נודע אינם מחפשים מי שיכעס עליהם או ינסה לטאטא אותם מתחת לשטיח, הם זקוקים לכך שיראו אותם ויצליחו להישאר נוכחים מולם ובסוף גם לקבל ולאהוב אותם. פחד הוא הנפרדות מהאהבה השייכת לחוסר הנפרדות או לאחדות.

לפנות מקום לסיפור חדש: הגמישות שבינינו

חוסן אינו בשום צורה ויתור על הרגשות הללו, אלא היכולת לומר: "אני מרגיש את הכאב הזה במלואו, אני מודע לדאגה, אני מכיר בפסימיות. ועם זאת, אני בוחר לפתוח צוהר קטן, להכניס קרן אור קטנה שתאיר לי סיפור נוסף שיכול להתקיים, פוטנציאל נוסף שיכול להתממש". בסיפור הזה:

• יש מקום תקומה: גם אם בית נהרס, יש פוטנציאל לבנות חדש, חזק ויציב יותר.
• יש מקום להתחדשות: מקום עבודה שהתפרק יכול לפתוח פתח ליצירת משהו חדש, מדויק ומשמעותי יותר עבורנו.
• יש מקום לצמיחה: גם בתוך הקושי, ניתן למצוא דרכים חדשות לקשר, לקהילה, ולמשמעות.

הגמישות הזו היא כמו ריקוד עדין בין הקצוות – בין ההכרה בכאב לבין האפשרות של התקווה. היא מזכירה לנו שגם כהמציאות החיצונית סוערת, יש לנו מקום אינסופי הקיים בתוכנו, בתוך תודעתנו, בתוך יהלום ליבנו ושם ישנו השקט, שם שבה השליטה לידיים שלנו ומתוכו מעיין היצירה פורץ. שם מתחיל הצעד הראשון אל החופש בו פוחתת והולכת התגובתיות האוטומטית למתרחש בחוץ.

איך לתרגל גמישות וחוסן?

1. הכירו ברגשות: אל תדחיקו פחד, כעס, או עצב. אפשרו להם להיות, הרגישו אותם במלואם. הכרה היא הצעד הראשון לשחרור.
2. שימו לב לאגו: זהו את הדפוסים המוכרים של האגו שמובילים לדאגה או פסימיות יתר. האם אתם נאחזים בסיפור ישן? האם אתם בורחים מהלא נודע אל המוכר והכואב?
3. תרגלו נוכחות: מדיטציה, נשימה מודעת או אפילו הפסקות קצרות במהלך היום כדי להתמקד בהווה, יכולות לעזור לנטרל את רעשי הרקע של הפחד.
4. צרו מרחב לאופטימיות: בשום אופן לא לזייף שמחה אלא לחפש רגעים קטנים של חסד ולשים אליהם את מלוא ליבכם.
5. הקיפו עצמכם בתמיכה: קהילה, חברים, משפחה. הם כולם חלק ממנגנון החוסן. אל תהססו לבקש עזרה והרשו לעצמכם להיתמך.

היכולת שלנו לנוע בגמישות בין הקשיים לבין האפשרויות, בין האחיזה לבין השחרור, היא זו שתגדיר את התקומה האישית והקולקטיבית שלנו. זה אימון מתמשך ששווה כל מאמץ.

אם אתם רוצים להעמיק עוד ולצאת למסע עם התהליך הפרטי שלכם, אתם מוזמנים לקבוע איתי מפגש.