המלצות על ספרים וסדרות
שמח להיות חלק
ארץ חדשה / אקהרט טולה
גבולות הגזרה של האגו.
בשיחות עם הבנות שלי מדי פעם עולה מבט מופתע כשאני מזכיר את המילה אגו. "איך אגו קשור לזה?", תהיה בדרך כלל השאלה לאחר מכן. יש נטייה לצמצם את האגו למקומות של כעס, רדיפת כבוד ותחושת נקם. לאגו יש גבולות גזרה רחבים הרבה יותר. הוא גם מאוד חכם ומתעתע – והכל למען הגיון שהוא מחזיק ומכתיב לו את הדרך – שמירה עלי בחיים ושמירה שלא יהיה לי מסוכן. יש לו רדאר סכנה רגיש יתר על המידה שפשוט לא מקבל עדכוני תוכנה פחות או יותר מגיל 9. הנה לכם סיפור שימחיש את גאונותו: אדם עשיר ורודף ממון, בעלים של מכוניות יוקרה, בניינים, בתים בשפע, שעון שעולה כמו אי קטן, מגיע יום אחד לשבר גדול בחייו. הנה הוא בן 50 וניצב בפני תהום. השאלה שמצלצלת באוזניו, "מה?! זה הכל?!" והוא עובר דרך המשבר והולך לטיפולים, לסדנאות, לריטריטים, מחליף את החברים, מוסר את הרכוש, עולה על פשתן לבן, הרולקס מתחלף בצמיד חרוזים והוא מבסוט מהעצמי החדש שגילה ומהאופן בו נעים חייו. הוא עכשיו חסר רכוש, מתנייד בקלילות וטוב לו. אבלללל!!! הוא שם לב שעכשיו הוא בז לכל אלה שיש להם רכוש. מביט בהם כחיות כבולות הנעות בעיוורון בתוך מרוץ העכברים והן אינן מצליחות לראות את מה שהוא כבר ראה מזמן. הוא מתרחק מאנשים כאלה וחושב שהם טפשים. הנה חברנו גיבור העל, אדון אגו במלוא תפארתו. לא רצו אותו במקום אחד, הוא מיהר לחפור מנהרה והוציא את ראשו במקום האחר. זהו אותו אגו בדיוק המקדם בדיוק את אותה אג'נדה בשני קצוותיו של האיש. קצה אחד חומרי, קצה שני רוחני. האגו בסך הכל פשט את הארמאני ולבש את הגלביה.
כעת, לאחר שהבנו את טבעו הערמומי של האגו ואת האופנים המגוונים בהם הוא בא לידי ביטוי בחיינו, אני רוצה להמליץ על ספרו של אקהרט טולה, "ארץ חדשה".
אקהרט טולה מציע בספרו ניתוח מעמיק של פעולת האגו ולצידו דרך מעשית כיצד להשתחרר מאחיזתו המהתלת. אנחנו לומדים להסיר את הדרמה מאותו קול פנימי בלתי פוסק של מחשבות ושיפוטים שמנהל את חיינו. האגו ניזון מהדרמה שמקורה בהיאחזות גדולה, או הזדהות עם צורות – רכוש, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואף סיפורים שאנו מספרים לעצמנו על העבר והעתיד.
בדומה לאופן בו תיארתי את האגו כמנגנון הישרדותי בעל רדאר סכנה מפותח, טולה רואה בו מבנה נפשי שנועד לשמור על תחושת נפרדות וייחודיות. הוא עושה זאת על ידי יצירת נרטיב מתמשך של "אני" נפרד מהעולם ומאנשים אחרים. הצורך הזה בנפרדות הוא השורש של קונפליקטים רבים, הן פנימיים והן חיצוניים – תחרות, קנאה, צורך בשליטה ופחד מתמיד מאובדן.
התקדשות / אליזבט הייך
אני רוצה לנסות ליצור עבורכם חיבור מעניין בין רעיונות העומק המובאים בספר "התקדשות" של אליזבת הייך, המתאר מסעות רוחניים ושיטות עבודה מתקופת מצרים העתיקה בתקופת הפרעונים, לבין העקרונות והתרגולים שאותם מלמד ד"ר ג'ו דיספנזה בספריו וסדנאותיו. המטרה היא לפתוח עוד קצת את הראש ולהרחיב את נקודת המבט על הפוטנציאל האנושי להתפתחות ולשינוי.
הספר "התקדשות", שנכתב על ידי אליזבת הייך, מתאר חניכה רוחנית אינטנסיבית שהתרחשה במצרים העתיקה. דרך סיפור מסגרת מרתק, הייך חושפת בפני הקורא תפיסות עתיקות יומין בנוגע לאנרגיה, לתודעה ולפוטנציאל האנושי. הספר מתאר תהליכי אימון רוחני קפדניים שמטרתם הייתה להרחיב את תודעת החניך ולאפשר לו להכיל רמות גבוהות יותר של אנרגיה קוסמית. אחת התובנות המרכזיות בספר נוגעת לזרימת האנרגיה העצומה דרך עמוד השדרה, אנרגיה שהייתה חזקה מדי עבור תאי הגוף במצבו הרגיל. על פי התיאור, האנרגיה הייתה מוחלשת באופן הדרגתי לפני שהועברה למרכזי האנרגיה השונים (המוכרים לנו כצ'אקרות), וכל מרכז אנרגטי היה אחראי להפחית את עוצמתה עוד יותר לפני מסירתה הסופית לתאים ולחלקי הגוף השונים.
התפיסה הזו של "התקדשות" מתקשרת באופן מעניין לרעיון של ד"ר ג'ו דיספנזה בנוגע לרמת התודעה והשפעתה על האנרגיה הזורמת בגוף. דיספנזה מדבר על כך שרמת התודעה שלנו קשורה ישירות למצב הביוכימי והאלקטרומגנטי של גופנו. תודעה גבוהה יותר, המאופיינת ברגשות חיוביים ובמצב של קוהרנטיות בין המוח ללב, מתאימה לרמה אנרגטית גבוהה יותר. לעומת זאת, מצבים של מתח, פחד וכעס יוצרים חוסר איזון אנרגטי בגוף.
ההשוואה שמובאת בפוסט, לפיה הכנסת תודעה אנושית למערכת עצבים של בעל חיים עלולה "לשרוף" אותה, מקבילה לרעיון שב"התקדשות" מערכת עצבים לא מאומנת עלולה שלא לעמוד בעוצמת האנרגיה הגבוהה הזורמת בתעלת השדרה. בשני המקרים, ישנה הבנה כי קיים "כלי" – מערכת העצבים או הגוף האנרגטי – שיש להכין אותו בהדרגה כדי שיוכל להכיל רמות גבוהות יותר של אנרגיה או תודעה.
כדי להגדיל את ה"כלי" שלנו, כפי שמציע הפוסט, עלינו לאמן את מערכת העצבים שלנו להיות עמידה יותר. התרגול המוצע, של זימון רגשות בעוצמתם הגדולה ביותר ומעברים מהירים ביניהם עד לשליטה מוחלטת ברגש, מזכיר את עבודתו של ד"ר ג'ו דיספנזה על אימון המוח והגוף באמצעות כוח המחשבה והרגש המכוון. דיספנזה מלמד כיצד לשנות את מעגלי העצבים במוח באמצעות מיקוד ואינטנסיביות רגשית, ובכך ליצור שינויים פיזיולוגיים ורגשיים אמיתיים.
ההתייחסות לסברה הדתית מדוע לא ללמוד את ספר הזוהר בטרם "הכלי מוכן" מחזקת את התפיסה העתיקה והמודרנית כאחד, לפיה קיימת חשיבות להכנה הדרגתית של התודעה והגוף לקליטת רמות גבוהות יותר של אנרגיה או תודעה. תרגול חווית גוף חזקה של כל מנעד הרגשות, מהנמוך לגבוה ובמעברים ביניהם, כפי שהוצע בפוסט, יכול להיחשב כאימון מעצים של מערכת העצבים, בדומה לטכניקות המדיטציה והוויזואליזציה המודרכות של דיספנזה.
החיבור בין התובנות העתיקות של "התקדשות" לבין המחקרים והתרגולים המודרניים של ד"ר ג'ו דיספנזה פותח צוהר להבנה עמוקה יותר של הפוטנציאל האנושי. זהו מסע מתמשך של הרחבת התודעה, אימון הגוף האנרגטי והשגת שליטה פנימית, מסע שהחל לפני אלפי שנים וממשיך להתפתח גם בעידן המודרני.
אם לא היינו נפגשים / סדרה ספרדית
סדרה ספרדית מלאת עוצמה, העוסקת בעיקר ב-"מה אם?" ו-"האם זה בכלל משנה?"
הסדרה עוקבת אחר גבר שחייו מתהפכים לאחר אסון משפחתי שפוקד אותו והוא מאשים בו בעיקר את עצמו. אין לו מזור או כל דרך לברוח מעצמו וזה לוקח אותו למסע יוצא דופן ביקומים מקבילים ובהם נבחנת השאלה – מה אם אפשר היה אחרת.
זה למעשה המסע של כולנו. לכולנו יש צמתים בחיים שהיינו רוצים לבחור ימינה ולא שמאלה, לכולנו יש חלב שנשפך ואנחנו מאוד אוהבים לבכות עליו. הכאב לגיטימי ומקבל במה רחבה בסדרה. החרטה הקשה המכרסמת היא כוח מניע אדיר וניתנת לגיבור ההזדמנות שאנחנו לא זוכים לה, לבחון את "מה אם?" באופן הממשי ביותר.
יופיה של הסדרה טמון בכך שהיא אינה ממהרת לספק תשובות קלות. היא מעלה שאלות קשות ונוקבות שמלוות אותנו הרבה אחרי שנסיים לצפות בה. אני גם מצאתי את עצמי פשוט פורץ בבכי לקראת סופה. האם יש או אין בחירה חופשית? האם כל החלטה שלנו יוצרת פיצול למציאות אפשרית אחרת? והאם באמת אין שום טעם לבכות על חלב שנשפך?
האהבה נמצאת לכל אורך הדרך מתחת לדברים ככוח חוצה יקומים ויפהפה על אף הדרמות הגדולות בגינה. האם יש נשמות שנועדו להיפגש ולאהוב שוב ושוב ושוב, לא משנה באיזה קו זמן הן קיימות? האם אהבה היא הכוח המניע של היקום, או תוצר של נסיבות מקריות?
השיטוט בין היקומים המקבילים בסדרה הוא לא רק גימיק עלילתי. הוא כלי לחקור את טבע האנושי, את הכמיהה לקשר, ואת הפחד מבדידות. כל מפגש עם גרסה אחרת של אשתו, עם חיים שונים שיכלו להיות, מעצים את התהייה על הבחירות שלנו ועל ההשלכות שלהן.
"אם לא היינו נפגשים" נוגעת בשאלות אוניברסליות על החיים, המוות והמשמעות. היא אינה מנסה לפתור את התעלומות הגדולות, אלא מזמינה אותנו להתמודד איתן בעצמנו, מתוך נקודת מבט רגישה ומעוררת מחשבה. היא מזכירה לנו שהחיים, על כל צמתיהם, הם מסע מרתק שבו הקשרים האנושיים שלנו הם אולי הדבר היחיד שיכול להעניק לנו נחמה, תקווה, משמעות וחיבור לעולם – וזה לא משנה באיזה יקום אנחנו מוצאים את עצמנו. זו תזכורת עדינה לכך שגם בתוך הכאוס של הבחירות שלא נעשו, טמון יופי ייחודי מעצם אי בחירתן והשפעת אי הבחירה על הדרך בה בחרנו לצעוד.
הספר "התקדשות", שנכתב על ידי אליזבת הייך, מתאר חניכה רוחנית אינטנסיבית שהתרחשה במצרים העתיקה. דרך סיפור מסגרת מרתק, הייך חושפת בפני הקורא תפיסות עתיקות יומין בנוגע לאנרגיה, לתודעה ולפוטנציאל האנושי. הספר מתאר תהליכי אימון רוחני קפדניים שמטרתם הייתה להרחיב את תודעת החניך ולאפשר לו להכיל רמות גבוהות יותר של אנרגיה קוסמית. אחת התובנות המרכזיות בספר נוגעת לזרימת האנרגיה העצומה דרך עמוד השדרה, אנרגיה שהייתה חזקה מדי עבור תאי הגוף במצבו הרגיל. על פי התיאור, האנרגיה הייתה מוחלשת באופן הדרגתי לפני שהועברה למרכזי האנרגיה השונים (המוכרים לנו כצ'אקרות), וכל מרכז אנרגטי היה אחראי להפחית את עוצמתה עוד יותר לפני מסירתה הסופית לתאים ולחלקי הגוף השונים.
התפיסה הזו של "התקדשות" מתקשרת באופן מעניין לרעיון של ד"ר ג'ו דיספנזה בנוגע לרמת התודעה והשפעתה על האנרגיה הזורמת בגוף. דיספנזה מדבר על כך שרמת התודעה שלנו קשורה ישירות למצב הביוכימי והאלקטרומגנטי של גופנו. תודעה גבוהה יותר, המאופיינת ברגשות חיוביים ובמצב של קוהרנטיות בין המוח ללב, מתאימה לרמה אנרגטית גבוהה יותר. לעומת זאת, מצבים של מתח, פחד וכעס יוצרים חוסר איזון אנרגטי בגוף.
ההשוואה שמובאת בפוסט, לפיה הכנסת תודעה אנושית למערכת עצבים של בעל חיים עלולה "לשרוף" אותה, מקבילה לרעיון שב"התקדשות" מערכת עצבים לא מאומנת עלולה שלא לעמוד בעוצמת האנרגיה הגבוהה הזורמת בתעלת השדרה. בשני המקרים, ישנה הבנה כי קיים "כלי" – מערכת העצבים או הגוף האנרגטי – שיש להכין אותו בהדרגה כדי שיוכל להכיל רמות גבוהות יותר של אנרגיה או תודעה.
כדי להגדיל את ה"כלי" שלנו, כפי שמציע הפוסט, עלינו לאמן את מערכת העצבים שלנו להיות עמידה יותר. התרגול המוצע, של זימון רגשות בעוצמתם הגדולה ביותר ומעברים מהירים ביניהם עד לשליטה מוחלטת ברגש, מזכיר את עבודתו של ד"ר ג'ו דיספנזה על אימון המוח והגוף באמצעות כוח המחשבה והרגש המכוון. דיספנזה מלמד כיצד לשנות את מעגלי העצבים במוח באמצעות מיקוד ואינטנסיביות רגשית, ובכך ליצור שינויים פיזיולוגיים ורגשיים אמיתיים.
ההתייחסות לסברה הדתית מדוע לא ללמוד את ספר הזוהר בטרם "הכלי מוכן" מחזקת את התפיסה העתיקה והמודרנית כאחד, לפיה קיימת חשיבות להכנה הדרגתית של התודעה והגוף לקליטת רמות גבוהות יותר של אנרגיה או תודעה. תרגול חווית גוף חזקה של כל מנעד הרגשות, מהנמוך לגבוה ובמעברים ביניהם, כפי שהוצע בפוסט, יכול להיחשב כאימון מעצים של מערכת העצבים, בדומה לטכניקות המדיטציה והוויזואליזציה המודרכות של דיספנזה.
החיבור בין התובנות העתיקות של "התקדשות" לבין המחקרים והתרגולים המודרניים של ד"ר ג'ו דיספנזה פותח צוהר להבנה עמוקה יותר של הפוטנציאל האנושי. זהו מסע מתמשך של הרחבת התודעה, אימון הגוף האנרגטי והשגת שליטה פנימית, מסע שהחל לפני אלפי שנים וממשיך להתפתח גם בעידן המודרני.