בטרם אסביר איך מתחברים יונק דבש, עץ אשוח וילדים, אתעכב קצת על תפישת הזמן. זמן הוא מושג מאוד חמקמק. הוא נולד ע"מ לעגן רצפים של תמורות, תנועות, עלילות, מעשים על ציר רציף. אם כך, אם לא קורה כלום, אבל ממש כלום – האם עדיין קיים הזמן? אולי איננו כלל ואולי הוא פשוט עומד מלכת, כמו בשירה של לאה גולדברג-

"משני עברי הזמן":

דימיתי שהזמן עמד מלכת 

שעוד עומדים כאז בלבלובם 

עצי תפוח או גני שלכת 

פורשים כאז את שטיח זהבם…

אכן, הכל נותר בדיוק כמות שהיה ללא שום שינוי ומכאן שהזמן חדל מלהתקיים או לנוע. כך היה גם לפני המפץ הגדול. פשוט לא היה דבר ולכן גם לא זמן כדי למדוד אותו. מאז שהוא נולד – הזמן, התנהגותו אינה עיקבית. טוסו במהירות האור, או לאט יותר, אם יקר לכיסכם הדלק וכבר גרמתם לשיבוש בזמן. הוא יואט לעומת הזמן של חבריכם שנותרו על הקרקע. תעתוע זמן ישנו בפיזיקה הקוואנטית – חלקיקי האטום נמצאים בו זמנית בשני מקומות או יותר (זה כנראה לא באמת כך אבל ההסבר נורא מסובך).

קצת פרופורציה כדרך הטבע 

אולי גם לעצים זמן משלהם, אחר לחלוטין משלנו. אם נאט את עצמנו מאוד מאוד בנשימותינו, תנועותינו וחילוף חומרינו ונסתנכרן עם זמן האשוח למשל, נגלה עץ שרוקד ריקוד נפלא. זרועותיו נעות, צומחות, נובלות, מלבלבות, מתקצרות ומתארכות בקצב ריקוד סוער. האשוח יראה כאילו הוא ממש ממהר. לולא היו רגליו טמונות בקרקע, היה אצן מהיר כברק. נשמע מוזר? לא בטוח… בואו לרגע ניפרד מזמן האשוח, נגביר קצת קצב וחילוף חומרים ונחזור לזמן בני האדם. אם רק לרגע נחשוב כיצד מביט בנו יונק הדבש, נבין דבר מדהים. עבור יונק הדבש, אשר כנפיו מרפרפות בקצב של מעל 70 פעם בשניה וליבו פועם יותר מ 1200 פעימות בדקה, בני האדם נדמים כיצורים מאוד, מאוד איטיים אשר אצלם הזמן בקושי זז וברובו לא קורה דבר. בזמן שלוקח לבן אדם להושיט יד אל השלט ולבחור ערוץ, הספיק יונק הדבש לסיים את כל הסידורים לאותו יום ולקנח בווקס נוצות ופדיקור. בהגזמה קלה כמובן – ווקס לא ממש טוב לנוצות. המחוגים בשעון של יונק הדבש נעים הרבה יותר מהר. אלו של האשוח מן הסתם נעים לאט מאוד מאוד. והכל כמובן ביחס למחוגינו אנו, בני האדם.

זמן הילדים

הגיע הזמן לחשוב לרגע על זמן הילדים. זמן הילדים מהיר הרבה יותר מזה של המבוגרים. לא תמיד ניכר הדבר ואף חולף במהירות ללא משים. אם שנה של בני אדם שקולה לשבע שנות כלב, אז אולי… שעה שלנו, המבוגרים, היא בערך שעתיים (ואולי יותר) של הילדים – במיוחד הצעירים. ילדים כועסים מהר ולזמן קצר. הסליחה והשיכחה ממהרים מיד אחר כך. עכשיו הם רעבים ומיד רוצים לשחק מחבואים. הם חולים לפתע פתאום ומחלימים כהרף עין. אויבם הגדול ביותר הופך בתום מספר דקות לחברם. ועוד רבות הדוגמאות לשעונם הממהר.

אם נפקח עיניים ואוזניים למצב המיוחד, נבין שיש תגובות, התנהגויות ושלל בעיות שנוצרות מכיוון שזמנינו אחר ואין לו קצב ממהר. אם הורה מחליט לכעוס, אל לא לכעוס לפי זמן מבוגרים, הילד כבר לא שם ולא יבין את פשר הפנים חמורי הסבר. כך גם אם בחרתם להעניש או לחנך או ללמד אחריות מהי, עשו זאת לפי זמן הילדים, לפי שעונם, בפרק זמן קצר שיהיה הגיוני עבורם שאפשר יהיה לקשר ולחבר. אין הגיון עבורם להמתין לפי זמן המבוגרים לאי שם בעתיד בו יקרו הדברים. כיצד יזכרו למה הם בכלל קשורים?! אז הנה מספר מקרים בהם כדאי לסנכרן שעונים:

1. הורים כעוסים – יש לקצר ככל שניתן ובטח לא לכעוס במשך יום שלם
2. הורים ברוגז עם הילדים – ממש, ממש לקצר, חמש דקות, לא יותר
3. מעשה ותוצאה – התוצאה חייבת להיות מחוברת למעשה כמובן, אך גם קרובה אליו מאוד בזמן
4. הבטחות ופרסים – פרס או הבטחה רחוקים בעתיד לא יועילו כלל
5. סיוע בפיוס עם ילדיהם של אחרים – מהר מכפי שניתן לדמיין, נשכח ונסלח
6. שיחות חינוכיות והסברים – בגיל הרך, קצרים, ברורים, בלי הרבה בירבורים

אתם מוזמנים לחשוב על מקרים נוספים, ישנם אחרים בודאי. הדבר החשוב מכל הוא לפקוח היטב עיניים ואוזניים ולשים לב כשניקרות בדרכנו אותן סיטואציות בהן יש להאיץ את עצמינו לזמן הילדים.

ומה לגבי דחיית סיפוקים?

בכל זאת זמן הילדים די מהיר והפרופורציות שונות. כאן בניגוד לכתוב לעיל יצטרכו הילדים, לאחר כבוד לסנכרן שעונם לפי זמן המבוגרים. דחיית סיפוקים מכינה אותם להיות אצנים למרחקים ארוכים, עם זמנים ארוכים ואיטיים בחייהם הבוגרים ולכן אין מנוס להאט את המחוגים כאשר מחליטים על דחיית סיפוקים.

אין אמת אחת, יש רק נקודות מבט

כדאי תמיד לנסות לראות דרך עיני ילדינו – איך הכל נע כל כך מהר. ובכלל, כדאי מדי פעם לצאת מעצמנו ולהביט מן הצד על שלל מצבים שקצת "נתקעים" או לא ממש "עובדים". נשתדל להיות יצירתיים, להתגמש בעת הצורך ולהבין שגם אם לפעמים קצת שכחנו מהזמן, עוצרים לרגע, מאיצים מחוגים. בכל פעם שיונק הדבש או עץ האשוח יגיחו מאיזו תמונה או אם יתמזל המזל לפוגשם במציאות, נזכור כי שניהם רקדנים מדהימים באזורי זמן שונים מסמנים לנו קצוות של מחוגים מתעתעים.
*התפרסם במגזין הורים וילדים בשם "ילדים פלוס"