לעיתים תהליך טבעי של דעיכה צריך לקבל זירוז מכוח חיצוני אלים, עוצמתי, חזק. זה חלק בלתי נפרד מהחוקים שהונחו בעולם הזה ואותם קיבלנו עלינו ביחד עם הבחירה להיוולד כאן.

אלימות מייצרת כמות כזו של מצוקה וצער שמהן יכולה להיוולד תזוזה, תנועה חדשה, מוות של ישן וצמיחה של חדש…

אבל רק אם מבינים שהיא חלק טבעי ממעגל מתוכנן ובנוי היטב של חוקי עולם, יכולה הצמיחה החדשה להתרחש.

כשהאדם נעדר את ההבנה הזו, הוא לא רואה באלימות את החלק האינהרטי שהיא בתהליך – אלא משהו אישי… או שהוא נדבק בה, או שהוא מאוד כועס עליה – בשני אופנים אלה הוא אוגר את האנרגיה שלה, מבעיר את הקרביים שלו והופך את האלימות למגנט חזק, מייצר מחזורים שלה. ואז אין תזוזה, אין שינוי, אין לידה של חדש.

כך נוצר מעגל קסמים בו מתקיימים מחזורים שהזיקוקין דינור שלהם הם התפרצויות אלימות וגועשות.

המנגנון הזה מצוי בתוך כל אדם, בין חלקיו השונים, בין אברי גופו, בינו לבין משפחתו, בין קבוצת בני אדם לאחרת, בין שבטים לשבטים אחרים, בין מדינות, בין גושים ויום אחד אולי גם בין כוכבים.

שהרי תבנית מתקיימת בתוך תבנית ובתוך תבנית וכך עד אינסוף, פנימה והחוצה… עד אינסוף.

הלוואי ונצליח לראות כולנו – יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חצי עולם משוגע יותר, חצי משוגע פחות, דיקטטורים באשר הם ושליטי ברזל כאלה ואחרים, שאלימות היא אינה מטרה להיאחזות אלא כלי שרת לצמיחה, חלק מתהליך שלא רצוי להיתקע עליו יתר על המידה והוא זרז להתחדשות, לתנועה, לצמיחה.

זה אכזרי שזה כך? כן! האם אפשר היה אחרת? כנראה שלא בגוף האנושי הזה ובשליטה הבלתי מעורערת של האוטומטים שלו. אולי יום אחד במעלה האבולוציה הרוחנית – היא כבר תהיה מיותרת.