התמונה הזו הופיעה בפוסט של סטיב ברטלט שאני מאוד מעריך על בשלות, חוכמה ודרך עסקית מדהימה. הוא היה בעד האמירה הזו ותמך בה לחלוטין.
אני רוצה להביא את הצד השני שפחות שמים לב אליו ולעיתים הוא נשמע לא הגיוני כ"כ.
כשאני על המשמר של מה אני נותן לעומת מה אני מקבל וממש מגיע לי לקבל אותו דבר – לא מה שאני זקוק לו, אלא אותה רמת אנרגיה – אני בבעיה.
אמר פעם מארק טווין: "Comparison is the death of joy" – "ההשוואה היא מותה של השמחה (או האושר)"
כשאני עסוק בלהשוות את מה שאני מקבל לעומת מה שאני נותן, אני כל הזמן על המשמר וזה מלווה בחמיצות מסויימת. קשה לי למצוא את הרוחב בנתינה כשהעין ההישרדותית שלי שומרת עלי.
נכון, יש לי צרכים – הם אינם זהים לצרכים של הצד השני ולכן אין שום טעם בהשוואת אותן אנרגיות. מה עוד שאין הצד השני חייב להענות לצרכי. אם ליבה שלם בנתינה שלה, היא יכולה לתת מענה לצרכי. אבל אם עליה לתת להם מענה כאשר ליבה אינו שלם בנתינה, היא בריצוי ואנחנו בצרות. ריצוי מלווה בתסיסה עדינה שנערמת אט אט.
כאשר אני נותן על מנת לקבל מענה לצרכי, אני עסוק בחישובים של מה משתלם לי לתת על מנת שצרכי יקבלו מענה ואז אני בריצוי ושוב אנחנו בצרות.
ואז עולה שאלה מפחידה וגדולה – מה אם אני לא מסוגל לתת מענה לצרכיה והיא אינה מסוגלת לתת מענה לצרכי אלא אם נהיה שנינו בריצוי? זה הרי נורא, לא?!
והתשובה לכך תהיה: כששנינו בריצוי, אנחנו למעשה נותנים לתחפושת לבוא במגע עם תחפושת. שתי תחפושות מנהלות מערכות יחסים בעוד שנינו האמיתיים יושבים שם בפנים מתוסכלים ללא יכולת לבוא לידי ביטוי בחוץ.
הרי מי שמבקש את מערכת היחסים הוא שנינו האמיתיים ולא שתי התחפושות ששלחנו במקומנו.
ואז אם אני לא יכול לתת מענה לצרכיה והיא לא יכולה לתת מענה לצרכי ושנינו לא השכלנו למצוא דרכים אחרות לתת מענה לצרכים הללו (כמו עבודה עצמית ועוד מגוון פתרונות שונים שאפשר לחשוב עליהם) עלינו להיפרד!
למה???
מכיוון שבסדר העדיפויות שלנו ניצב כרגע משהו שהוא חשוב יותר ממערכת היחסים הנוכחית ואף מאפיל עליה ולכן ממתינה לי מישהי מדוייקת יותר בהמשך הדרך וממתין לה מישהו מדוייק יותר בהמשך הדרך. ביקום בו השפע הזוגי אינסופי, עלינו לסמוך על כך שמפגש מדויק יותר ממתין עבורי ועבורה.
מה אם אפגוש שוב ושוב צורך שאינו מקבל מענה במערכות היחסים שלי?
זה הזמן שלי לברר עם עצמי, האם אני יכול לשמש לי הורה רגשי בשל מספיק ולעבור דרך השיעור הזה על מנת שאגיע שלם יותר לתוך מערכת היחסים הבאה.
לסיום, אימון באהבה שאין בה תנאי הוא אימון חשוב. לא תמיד נצליח ולעיתים רק חלקים מהאהבה שלנו יהיו כאלה וזה בסדר. אבל חשוב להתאמן ביכולת להרעיף ללא קשירת הפעולה הזו לפעולת תגמול. אני נותן אז כיף לי, נעים לי, רחב לי. נקודה. אם הצד השני נותן לי, אני נינוח בקבלה. נעים לי לקבל. איני קושר את זה לשום תנאים.
בסוף בקצה קצהו של הציר – אני גנרטור שפע אינסופי שמסוגל להקרין אינסוף אנרגיה ואותה אנרגיה גם מזינה אותי.
קצת ארוך, אבל ישמח לשמוע אותי איפה פגשתן (ם) במערכות היחסים שלכן רגעים בהם לא היה שום תנאי ותענוג להרעיף ואיפה זיהיתם שמנוהל פנקס?
בשם החמלה אומר ששניהם קיימים אצל כולנו כמעט וזה ממש בסדר.